Am_I_Really_A_Stroller_Monger_

Am_I_Really_A_Stroller_Monger_





במקרה ש שאחד באמת עגלת טיולון?
מחבר: דייויד לאונהרדט
google.com/articles/parenting/article_139.shtml
תאריך_נשמר: 25/07/2007 12:30:16
קטגוריה: הורות
מאמר:


קראתי את אותה "ארמדה פעוטה מודרנית", טור הומור במגזין מקלין שנכתב על ידי שיש לו טור הומור.  להגיד על זה עכשיו הגיע במעט ובינהם שצייר מצייר צייר אחר או שמא זמר ששר על אודות זמר נפרד (אבל זה הזמן לא ובינהם טבח שמבשל טבח נפרד.).

דייויד ראסל (כן, שיש לו טור הומור נפרד עם תכונות של דייוויד) צוחק לשכנו שהחנה את אותן שתי המכוניות בחניה מתוך מטרה לפנות שטח במוסך לארבע עגלות לצעירים כדלקמן לבדו.  צחקתי שיחד איתו.  ארבעת עגלות לתינוק כמו זה בעצמו זה מגוחך, נכון?

עם זאת, דיוויד ראסל הופך בלבד להורה, מצב הפוגע בהומו סאפיאנים חסרי חשד רבים, והוא מסכם שכן עלינו להתקשר לשכנו: "אני צריך להבטיח אם וכאשר מהווה מסוגל לאפשר עבורינו לקבל שיעור צי."

"בּוֹגֵד!"  צעקתי.  "עגלת עגלה!"

"מיהו בוגד?"  אשתי קושיה כשהלכה בחדר.  "ובדיוק מהו עגלת טיולון."

התנגדתי לתשובה הברורה לפיה עגלת עגלה הינה מישהו שמסר עגלות.  "דייוויד ראסל. היא אומר שעגלה זכוכית מציעה בכול נער, אמנם אז מהווה מחליט לעשות את ההדפסה צי מדהים."

"תגיד, היינו זכאים להקטין צרור באופן היינו מגישים ערך צי," הרעישה אשתי.

"מה? לא קיימת לעצמנו ארבעת עגלות."

אשתי חייכה.  הגיע נעשה חיוך מתוק שיעיל אפשרות להתאהב אותם ... אחרת ידעת שמשמעותו, "אה בהחלט כולנו כן!"

"אנחנו לא."

"אשתי הוציאה אחר אצבעותיה הסופרות." קודם מושם מושב יחס, "אמרה והצמידה את האצבע הראשונית." אנחנו מצמידים אודותיו לבסיס העגלה שלכל לפני כעשר שנים שאולי אנו מתכוונים לשום אזור.


"בסדר, זה הזמן כדלקמן."


"ואז יש את כלי רכב הרצפה," אמרה, ולחצה למטה המתארת את אצבע שנייה.  "רכב השטח" היא בעצם עגלה במספר סמיך.  קנינו את הדירה כשעוד סחטנו את השיער הכול על דירה חדשה באמצע היישוב.  שאין להם אזור רכוש, הינה עמד בקרבת הפתח וחסם את כל דרכנו למטבח וגם תקווה לברוח אם המשטח יעלה באש.  אוטו הרצפה הוא האמר על ידי העגלות.

"בסדר, זו עגלה, אני אעניק לעסק שלך. אולם אירועים הגיע רק 2."

"יש בשבילנו ואלו עגלת קיפול," אמרה אשתי ולחצה אצבע שלישית.

"אבל הנו בכלל אינן משתמשת בזה זה."

"בקרוב תראה בשבילנו הנל כעת," הצביעה אשתי.  "ואז ישנם עגלת הקיפול הישנה ששמרנו כגיבוי. הגיע עושה מספר ."

"אתה הן לא יכול לספור כפילויות. הגיע ספירה כפולה."

"זה גובה אזור כפול", התעקשה אשתי.  "יש בשבילנו 4 עגלות.

בהיתי בשתיקה.  לאט לאט זה שקע פנימה.  תמלולי - חברת תמלול , היו נוסף דייווידים שהיו שיש ברשותם טור הומור, אמנם שיש גם אחר דייווידים שהיו עגלונים.

או גם - או שמא.  אשתי חייכה שוב פעם.  היא בעצם נצפה ממש ברגע האמיתי להכות.  "לתינוק של העסק יש שנתיים מושבים בכל דירה הנ"ל מאשר לכולם אחר."

"זה מגוחך."  המלים לא עזבו את כל פי במהירות וזכרתי את כלל הבומרנג.  אותיות ובינהם כאן מגוחך, מגוחך, טיפשי, טיפש וגדול חלות ברוב המקרים אלא אודות מיהו שמדבר את החסימות.

אשתי התחרזה ממושבנו, "שלושה על הספה, נלווה שידות בסלון, חמישה ברחבי המטבח, שכזה באזור האמבטיה ואחד לכל שולחן הביצוע של העסק. בנוסף לשלושת הכיסאות האדומים העומדות לדי ליידי בסלון.  הגיע נהיה להביא 17. "

"הא!"  ידעתי שזה אינם יתכן מוצלח.

ואז זה הזמן ושוב החיוך המתוק הקטלני זה בהחלט, החיוך שאמר: "קח את הזרוע שלי בזמן שאני מוביל השירות ברחבי הנכס על מנת למצוא למה אני ש לדאוג ל עתיק ולצעוק 'אהה!'  יותר מאוחר."



ברחבי המטבח עמד הכיסא המשמעותי ותחתית המפגש.  במשרדה ישבו כיסא הנדנדה שמעולם הן לא התנדנד והכיסא הקופצני שמעולם לא קפץ.  מתפעל מושב הנדנדה, והיו נוסף מושבי כרית לישיבה זקופה על אודות האיזור.  הוא פתחה את אותן דלת ביתך למרפסת הסגורה, והיו ניסיון ארבע העגלות וכיסא הרכב אשר בקרוב תשתמש.

"זה יעשה 12", אשתי התגייסה.  "לכולנו מושם פחות משש."

חשבתי באופן ישיר מסובכת.  "אהה!"  אמרתי בחזרה, וציינתי בגאווה שהפעם חשבתי שעבר זמנו וצעקתי 'אהה!'  מאוחר שנתיים .. "יש לנו שלושה כיסאות במרפסת, ושישה בפטיו. יש וכדלקמן חמישה כיסאות מתקפלים לבור האש."

דקות נואשים מעדיפים צעדים נואשים, ואסור שיהיה נודעה שום סיבה לשכוח רק את רהיטי בחוץ בתקופה כזו.  למרבה הצער, והן אינם הייתה פקטור לשכוח תוך ויתור.  לתינוק של העבודה הוא שימשו ביותר מושבים בבית ומחוץ לבית מגורים.

"אה, מושבי מוצרי שירות נחשבים?& תמלול מהבית ;

אשתי חייכה שוב פעם רק את חיוכה המתוק, חיוך שיכול להיות ללא הפסקה רק: "אז, עגלת טיולון, מה יש לכם לספר בעצמך עכשיו?"



ידעתי כי עם טור הומור שונה אשר נקרא דייוויד תויג זה הזמן מעכשיו כבוגד.  בעדינות, מלמלתי.  "מושב טרקטור מדשאה?"