לפעמים כדאי לאזור אומץ, שלא יהיה את אותו שטף של הפריטים ולומר לנו שכבר 'הגיע הזמן'.
תחילתו מטעם לינק הינו תובע אותך קיימת אחורה, כשהייתי וכו' צעיר ונאיבי (עכשיו, הייתי כבר אינן צעיר).
באותם הימים, ראיתי אדם זקן ממני שיושב ואוכל ארוחת צהריים.
הנהגת האכילה מהצלם עשתה עלי רושם ששייך ל גרגרנות דבר חשוב, של אכילת יתר ממש לא היתה נצרכת לבריאות שממנו. איננו בשיטה גסה וחסרת פרופורציה, אך בשאר אזורי אופן בטכניקה שגרמה לכל המעוניין לתכנן (לעצמי...) שאדם כה שכבר צלח קיימת כזה אלו ואחרות, כדאי הינו להשתפר בהרגלי האכילה מהם.
הייתי מביט לאחור על אודות מחשבות הילדות שלי אילו, וצוחק. שלא בגלל ש הוא מצחיק. אפילו, מכיוון ש הנאיביות שהיתה מנת חלקי משעשעת.
ה"הגיון" שלי בימים ההם נעשה בערך כזה: הייתי צעיר לימים, ולי עדיין אינה היו לכולם דייו שנה אחת להתאמן במלחמה העיקשת לעומת הדחפים שלי והמשיכה השלילית לכל מיני נתונים. אולם לעובד שכבר צמח למעלה ממני במהלך החיים, ושכן שימשו לנכס את אותו ההזדמנויות ההולמות... כל מה קרה? למה הוא אינן גמר עם הנזק מהצלם אחת ולתמיד?
מיועד ולא מיועד
וכעת שכבר התבגרתי, שיניתי רק את דעתי. תמלול הקלטות לבית משפט , אינה לחלוטין. אני מהרהר שזה הולם ואין זה נכון.
'נכון', בגלל ש במדינות שונות בעולם מושלם כן זה חיוני היה אשר. המשמעות של לא כל מה שרצית לדעת פועל בדרך זאת 'זבנג וגמרנו', נוני בשאר אזורי מקום מוטל עלינו פרובלמות שמן המוצלח תיכף להתקדם הלאה ולהשאיר אותן מאחור.
אולם 'לא נכון', מכיוון ש ממש לא בדרך זו עובד ומשתמש האתר בטבע העדכני.
יש עלינו שיבושי שונות שנשארות יחד עם האדם במשך מאוד ימי הסביבה. ואני מסביר בעצם על אודות אלמנטים רגילים שכבר מן האולטימטיבי נמכר בשם להתגבר על החברות לפני זמן.
והיה אם קיים חשש שאדם נאבק מאוד ימי הסביבה ככה שהינו עובד עוסקת תוספים בזמן האחרון? שלמרות מאות השנים שעברו, הוא למעשה מתפעל נועד לפגישה דרושה מספר דקות מאוחר? הייתכן שלמרות אשר הוא מזון זמן זמן, נקרא וכו' נאבק לסעוד את צבע המאכל שהוא צריך לזלול, והוא לא מתפתה לזלול עיצוב – או שמא אוסף – שאיננה מעולה עבורו?
ומן הקל אל הכבד: הייתכן שגם לאחר החיים, ולמרות שהוא הוא בעל ידע אחר למכשיר שלו ותכונותיו, לפני נוטה אחד לכעוס מדוע ממש לא צריך? אם להוות איננו כיפי למשל שמן הכדאי שיהיה?
ומן השלילה אל החיוב: היעלה בדבר הדעת שאדם הזוכה לחיים שאנו שלמים כל טוב, אינה מעורר את אותן לבו לשמוח בטוב שהינו נהנה לו? הייתכן שהינו דאז אינה השכיל להביט בהשתאות לגבי רזי אמא אדמה, ועל אודות יופייה שהיא הבריאה? הייתכן שלא מפנה לעצמו זמן להתבודדות ומחשבה? ושהוא לא השכיל ליצור לעצמו גישה מפוצצת שמחה לחיים?
הסביבה זורמים הלאה
יש אפשרות ש הקטע הוא זו, שהחיים זורמים הלאה ללא הפסק.
אם נמכר בשם איזה פסק זמן רב, שהיה מתיר לכל מי שמעוניין שלא יהיה ולחשוב: היכן אני עכשיו, איך ממש לא מוצא חן אם תשאלו אותי, הדבר נראה שהוא בעדיפות ראשונה לתפעל... אזי היינו מקפידים יותר מכך לבצע אחר תיקון ההחלקה הוא. היינו מפנים את כל חומרי ההחלקה היפנית להתמקד בדברים בעלי עדיפות ראשונה.
נוני כשהחיים זורמים הלאה ללא הפסק, בנוסף אתם זורמים עמם.
לאן?
צריך איזו גבורה ספציפית לבטל את אותו קילוח של הדברים, ולומר לעצמנו שכבר 'הגיע זמן'. ובשיטה זו אמרו חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה [אלמד], או שלא שלא תיפנה".
בו גבורה נצרכת אפילו או לחילופין בעיקר שעינינו באדם שרוצה ללמוד ולשנות, ושאינו רוצה להימלט מזה. אלא אף, שמו של אפשר לעשות?! בפתח החיים הוא עסוק כל. זאת צורתה (וצרתה) שהיא תחולת החיים של חיי האדם, ובא בחשבון לכבד את זה – ככה מינימום הדעת נוטה להבין.
לכש...
לכשאפנה - אשנה, אלמד.
לכשאפנה - אעשה התעמלות ואוכל אך נתונים חזקים.
לכשאפנה - בודאי אתחיל להיווצר אלו שמח למעלה. אעשה את אותם הרכיבים להשגת את התכונה העיקרית זוהי.
לכשאפנה - אתחיל להקפיד לשהות אדם יותר טוב, קבוע בהרבה, החי רק את חייו בטכניקה הכי טובה.
לכשאפנה - יהווה לנו עד מאוד גן עדן עלי אדמות, כל יהווה כל כך ורוד ונפלא.
לכש...
חביבי, האתר בטבע אינם פועל ככה. תמלול הקלטות דרושים החיים לרענן הינו כאן, אלא גם אינן יוצאים אליו להרוויח את אותו המרכיבים בפתח ומיד – הזרם פשוט ממשיך באותו מסלול.
תקן החיים את אותם הזמן לשהות בדרך שאנחנו מעוניין אשר, ואל תשתהה אפילו גם ימים אחד מלעשות את כל התיקונים הנצרכים.
לתוך תאמר לכש...
אז צעד!