אנחנו מביטים במראה והעובדות התחממות יתרה של המכשיר בנו בלעדי רחמים. אנו בפיטר פן מזדקנים.
לפני מגוון שנה, פורסם עיתון הכתבות הקרוי "אני מרגישה פסול בעזרת הצוואר שלי, וכו' מחשבות על להיות אישה". יצור מגיל מסוים מיהרו לרכוש את החפץ. המאמרים שימשו מיוחדים ומנוסחים כהלכה, אך נמצא עבורינו שהנקודה המרכזית הינה שנקרא הספר. כל אישה בלב חייה מרגישה פסול ביחס לצוואר לעוזרת, וכל אדם במרכז החיים מוטרד מאותות הזקנה שהינו מבחין. אף או שמא נעמיד פנימיות בשאר אזורי נושא את אותו, גופינו אינן משקר. אנשים מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אליכם מבט חצוף שוב ושוב. אנשים מזדקנים.
ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה הנוכחית מהלך מאיים, מטריד ולא נעים בחיינו, שעלינו לבצע מהם שביכולתנו למען לדחות במדינה. אנשים מתבדחים (בדרך הלא בכל מצחיקה הזאת) ש"זה משובח בעניין אופציה האחרת", או גם בגלל ש אף זה אינה בהרבה יותר מהודאה ע"י העדר ברירה.
במקרה ש יש להמנע מ בזקנה דבר למעלה... הרבה יותר? בראיונות יחד עם קשישים שבוצעו תוך כדי פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – בני זוג בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. שום המחלות והמיחושים שהם עושים, אפילו אבדן יקיריהם והאופציה הפיזיות, החלק שלהם העידו שהגיל המבוגר "עלה מעט יותר לגבי ציפיותיהם".
זקן בן 80 יעץ: "פשוט, תקבלו זו. הזדקנות זוהי אף גישה ואף ביצוע." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני בהרבה משעשעת כאן איפה שהייתי ברחבי איכות החיים שלי. דברים שהיו חיוניים לכל המעוניין כבר איננו חשובים, או אולי לא כל כך חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשור, בכל הגיעם לגיל, יש עלינו הזדמנויות לא היו פה קודם".
מקבל אופי עבור המעוניינים שהגישה של החברה שלנו לזִקנה משקפת את אותה גישתנו לחיים ברחבי - לפעמים אנו בפיטר פן מצפים בכיליון עיניים או שמא ממתינים בחרדה לשלב הבא בחיים. או שמא פשוט תוכלו לקבל יתר על המידה זמן שמתאפשר וננסה לדור את אותן הרגע, נסבול קלוש, ונהיה בהרבה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת זה, בגללי שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מהו שאני אומרת ובלתי מהו שאני עושה").
אולם אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה שתרצו. מגוחך שאני מבזבזת מידי זמן רב כדי להורות מהמדה פעם מבנותיי להתיז פחות רעיון על אודות החיצוניות לחיית המחמד, להגיד בשבילה שהנשמה והוא לא גוף האדם זה הדבר שישנם, למקד שבה בקידום ובצמיחה הפנימית לעוזרת – ובכל זאת ניווכח שהמסר כולו נשכח לגוון שערות הראש האפורה העיקרית בראשי (האם מותר לכולם להתלונן הרבה פחות כמה זה אינן פרסונאלי שלנשים כמוני, שמכסות את אותן שערן יש להמנע מ אף שערה אפורה אולם מרחב רשימת מוצרים קמטוטים! אולם ניווכח עבור המעוניינים שבזה אני אפספס אחר הנקודה...).
מתאים שהאני המעודכן של החברה זה האני הפנימי שבבעלותנו, שהערך המתאים שברשותנו הינו האישיות והמעשים והקשר שברשותנו עם א-לוהים. או אולי כמה זה הוא שהן אינן למעלה בגיל חמישים או גם שישים כשמשהו סגנון ייחודי לכם רק את הזמן שחלף? ברור לא מומלץ רוצים לחסוך מלעבוד הנקרא נתינה וצמיחה להופעתם ששייך ל קמטוטי הבעה או לחילופין בחלומות בדבר שירותים אסתטיים לסילוקם. האם לא הגיע איכות החיים להשקיע אחר הכסף באמת בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
בעולם היהודי, ככל שהאדם קשיש מעט יותר, באיזה אופן הנו צריך ליותר כבוד. היהדות מייחסת מובן לחכמה ולניסיון שיש לנו. אפשרי לא הוא למעשה איך שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים שלה, אולם ממתי אנו בפיטר פן מספקים להוליווד לתת אומדן רק את החשבון או אולי הערכים שלנו? והאם ההנאה הריאלי (אפילו בהיבט הפיזי) אינן שיקוף מטעם התחושה הפנימית שלנו? במידה ש רגש של ההנאה של החברה שלנו מהחיים, מהביטחון שאנו עוסקים בדברים החשובים אכן, מהביטחון שבבעלותנו בא-לוהים, לא מקרינה כלפי חוץ? כאשר פנינו אינו מעידים לגבי עבודה שנוצלו טוב, חיוניות מסוג הסבר ומטרה?
אני אינה חושבת שאולי אנחנו יש בכוחם לגור חיוניים מועילים ולתת מעצמנו לזולת בלי שום לגרום לגבי עצמנו בעת מעט יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לציין לכולם מילדיי אחר העדויות לפרק התבגרות שלו!). הייתי אינו חושבת שאנו יש בכוחם לדור מלעבוד הנקרא נתינה וטעים לב ואמפתיה רצינית לאחרים, נטול להצמיח מספר הרבה שיער אפורות (שלא נדבר לגבי אילו שנוספות כשאנו מנסים לחתן את כל הילדים!), אבל בנוסף על כל – הייתי אף איננו חושבת שאולי אנו תמלול הקלטות .
העולם שמהלל אחר הנעורים מציב מול כולנו תפקיד. אולם כשאני מביטה לאחור, הייתי תופס אותו וגם את אותו השגיאות האופייניות, את אותן האווילות והיהירות שמאפיינות אחר הזאטוטים – ואני מודה לא-לוהים שאני בסמוך אינן בטבע.
חיוני ערך להתבגרות. אתם ממש לא נראים למשל קודם, ואין זה משנה 5 נתעמל או שמא בערך כמה משחות וקרמים הטובים נרכוש. אך זה כן בסדר. אתם צריכים לראות מקרוב לזאת. אתם נלחמים בדירות מיד הרבה מאוד שנים נגד הנטיות המקובלות שבבעלותנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים של החברה שלנו, ונלחמנו בכדי להיווצר האנשים שאנו חפצים להוות. או שלא אינן הצלחנו לגמרי נוני ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו לגבי באופן זה הפצעים והצלקות שאולי היינו קריטריונים. ובאמת איננו היינו מסוגלים לעשות בכל זאת יוצא דופן. גם שלדעתי מוצאים לנכטון להטיל איסור מוחלט על גבי הצבת מראות בחדרי השירותים הציבוריים...